בתערוכה ״מרחב החודר הכל״ של צייר ערן פרטוש שחי ועובד בקיבוץ חניתה נחשפת סדרת ציורים משנים האחרונות, ובייחוד במהלך תקופת הפינוי מן הבית. בסטודיו זמני, רחוק מצירי השגרה, התגבשה שפה ציורית שמביטה אל הנוף הישראלי ואל קווי המתאר הקשוחים של הגבול — לא כהעתקה ריאליסטית אלא כעצבי־נוף. פרטוש עובד בשמן על בד, בפורמטים משתנים, בשכבות, ג׳סטות קצובות והתפרצויות צבע. המצע נהיה זירה: זיכרונות חמקמקים, מרחקים קצרים־ארוכים, תנועה בין אור חריף לצל כבד.
הציור המופשט־האקספרסיבי של פרטוש מבקש להחזיק יחד חומר וצורה, סף וגבול, שבר וקו־אופק. כך נוצרת מפת רגש — אישית ומקומית — שמציעה לצופה להתקרב, לזהות קצב, לזהות נשימה. בעבודות הגדולות נפרשת טופוגרפיה רוטטת; בעבודות הקטנות מתגבשת אינטימיות של מחברת שדה. כולן יחד מרצפות מרחב בין־זמני שבו הנוף איננו רק מה שרואים, אלא מה שנזכר בגוף
